בפוסט קודם שפורסם בספטמבר 2017 כתבתי על טראנס פאגארשן - Transfăgărășan - או במילים אחרות: כביש החוצה את רכס הפאגארש. כביש זה נסלל בשנות כהונתו של צ'אוצ'סקו ברומניה והוא ללא ספק כביש נופי ייחודי החוצה את רכס הרי הפאגארש בגובה של 2042 מטרים מעל פני הים. בתקופות קודמות כאשר תושבי רומניה בכלל וטרנסילבניה בפרט, הרי צריכים לחצות את הרי הקרפטים במרכז חלקה הדרומי של רומניה הם עשו זאת בנתיב הררי עתיק יותר וגבוה יותר ששמו היה טראנס אלפינה, שם שמשמעות חוצה האלפים (האלפים הרומנים, כמובן, י.ר.).
מעבר ההרים טראנס אלפינה נסלל במתכונתו הנוכחי כבר בשנת 1939. הדרך נפרצה על ידי המלך קרול השני, שמלך ברומניה בשנים 1930-40 והיא מכונה בפי המקומיים "דרך המלך" (Drumul Regelui). הדרך מגיעה עד גובה של 2145 מטרים מעל פני הים באתר בשם Pasul Urdele והיא חוצה את הרי פאראנג - Parang. הדרך הפכה לאטרקציה מיוחדת של כביש מתפתל בהרים ויש המכנים אותו The Devil’s Path – שביל השטן.
טראנס אלפינה, היום, הוא כביש מספר DN67C המתחיל בצפון בעיירה בשם Sebes ומסתיים בדרום בהצטלבות עם כביש רוחבי מספר A7. כדאי לדעת כי בהגדרה חלק באורך של כשבעה ק"מ מכביש A7, חלק המתחיל בנקודת המפגש עם טראנס אלפינה, היה בעבר חלק מהציר עליו עברו ולכן עד היום כביש A7 מכונה גם הוא טראנס אלפינה.
במלחמת העולם השנייה הכביש טופח ושומר כי שימש את צבא הכיבוש הגרמני. אחרי המלחמה הכביש ננטש והלך ונהרס עד שנת 2008 עת הוחלט להחזיר את הכביש לתפקוד ככביש בינעירוני.
אמנם הכביש רובד מחדש בשנת 2009 אך מאז, נכון לספטמבר 2019, שוב נוצרו הרבה מהמורות לאורכו. מסיבה זו ומכמה סיבות כמו: הסיבובים החדים לאורכו; האספלט שעליו אינו מטופח וגם אין בו אמצעי תאורה כלשהם בלילות, הטראנס אלפינה נחשב לאחד הכבישים המסוכנים בעולם.
אמנם הכביש רובד מחדש בשנת 2009 אך מאז, נכון לספטמבר 2019, שוב נוצרו הרבה מהמורות לאורכו. מסיבה זו ומכמה סיבות כמו: הסיבובים החדים לאורכו; האספלט שעליו אינו מטופח וגם אין בו אמצעי תאורה כלשהם בלילות, הטראנס אלפינה נחשב לאחד הכבישים המסוכנים בעולם.
הטראנס אלפינה הפך לכביש החביב על אוהבי הנסיעה בכבישים כפריים טבעיים בהרים הגבוהים של רומניה. הטראנס אלפינה מציע לעוברים דרכו את הנוף הכי טבעי והכי פחות מושפע על ידי האדם.
המעבר בכביש אפשרי רק בעונת הקיץ. בחורף, אין מפנים את הציר מהשלגים היורדים עליו ולכן הוא סגור לחלוטין לתנועת כלי רכב. מאחר ובאופן רגיל הכביש נסגר כבר בחודש נובמבר, על המעוניין לצפות בשלכת היפה של העצים, הצבועים בשלל גוונים כמו: כתום, אדום, צהוב וחום יחד עם ירוק, להגיע לאזור עד סוף אוקטובר – בתקווה שהשלגים הכבדים לא יקדימו.
המעבר בכביש אפשרי רק בעונת הקיץ. בחורף, אין מפנים את הציר מהשלגים היורדים עליו ולכן הוא סגור לחלוטין לתנועת כלי רכב. מאחר ובאופן רגיל הכביש נסגר כבר בחודש נובמבר, על המעוניין לצפות בשלכת היפה של העצים, הצבועים בשלל גוונים כמו: כתום, אדום, צהוב וחום יחד עם ירוק, להגיע לאזור עד סוף אוקטובר – בתקווה שהשלגים הכבדים לא יקדימו.
לרוצים להשוות בין שני הצירים כדאי לדעת כי בעוד הטארנס פאגארשן פופולארי יותר בקרב התיירים בשני העשורים האחרונים, מאז נפתח לציבור הרחב (סלילת הכביש משנת 1969, באחריות צ'אוצ'סקו שליטה של רומניה, הייתה למטרותיו האישיות ולא לצרכי טיולים של הקהל הרחב) הרי דווקא טראנס אלפינה שהוא כביש גבוה יותר הולך ומושך אליו בשנים האחרונות יותר ויותר מטיילים.
מאחר והטראנס אלפינה חוצה את רכס הרים כמו שהוא נוצר בטבע, וגם מהסיבה ששנים רבות לא היה הציר בשימוש, האזוריים הטבעיים סביבו שמרו על אוטנתיות מוחלטת. לעומת זאת, בסלילת הטראנס פאגארשאן השתמשו במנהרות ובחציבות כדי לפתרון בעיות הנדסיות ובכדי להקל על הנהגים.
בכל זאת, דווקא הטראנס פאגארשן סגור חודשים רבים יותר בשנה ובכל מקרה מסוף אוקטובר ועד סוף חודש מאי, בעוד הציר טראנס אלפינה יכול להפתח גם בחודשי החורף כאשר היקף השלגים באזור קטן.
לאורך שני הכבישים השתמשו הסוללים בטופוגרפיה להקמת סכרים לאגירת מי נגר הזורמים טבעית, בעיקר לצרכי יצירת חשמל הידרואלקטרי. בעוד שלאורך טראנס פאגארשן הוקם סכר אחד (גדול מאד י.ר.) ולכן יש בו גם אגם מים גדול, לאורך הטראנס אלפינה הוקמו 3 סכרים לאותן מטרות ובכך הנוסעים לאורכו עוברים ליד 3 אגמי אגירה של מי הנגר בגדלים שונים.
הבדל בולט בין הצירים נעוץ בעובדה שלאורך הטראנס אלפינה יש הרבה יותר עצים והצבע הירוק שולט בו. הקטע בו נוסעים ללא עצים בשולי הכביש בטראנס אלפינה הוא קצר יחסית. מהצד האחר, רכס הפאגארש בו עובר הטראנס פאגארשן בחלקו העליון נראה יותר צחיח מההיבט של היעדר נוכחות הגוון הירוק, וגם קטע הנסיעה לאורכו ארוך יחסית ורק בשוליים הצפוניים והדרומיים שבמעבר הרים זה הנסיעה עוברת בשטחים מיוערים.
הבדל בולט בין הצירים נעוץ בעובדה שלאורך הטראנס אלפינה יש הרבה יותר עצים והצבע הירוק שולט בו. הקטע בו נוסעים ללא עצים בשולי הכביש בטראנס אלפינה הוא קצר יחסית. מהצד האחר, רכס הפאגארש בו עובר הטראנס פאגארשן בחלקו העליון נראה יותר צחיח מההיבט של היעדר נוכחות הגוון הירוק, וגם קטע הנסיעה לאורכו ארוך יחסית ורק בשוליים הצפוניים והדרומיים שבמעבר הרים זה הנסיעה עוברת בשטחים מיוערים.
המאפיין המאחד של שני כבישי ההרים הוא שריכוזי הרוכלים קיימים בעיקר בצדי הסכרים אותם הקימו לצרכי יצירת חשמל. נקודה זו היא דווקא בעלת חשיבות למבקרים בצירי התנועה אלו. בהתחשב בכך שטראנס אלפינה הוא ציר ותיק יותר ויש בו יותר סכרים, הרי שלאורכו קל יותר להשיג מזון ושתייה. בנוסף, בחלק הצפוני של הטראנס אלפינה התבססו לאורך מאות שנים כפרים קטנים ולכן לאורך קטע הכביש הצפוני נפתחים בתקופת הקיץ בתי קפה וחנויות קטנות המציעות את מרכולתם לנוסעים בציר. לנכנסים לטראנס פאגארשן מצפון צפויות לפחות כשלוש שעות נהיגה נטו ללא שיראו רוכל או מוכר של מזון ושתייה.
ישאל הקורא על איזה ציר עדיף לנסוע – אני ממליץ על שני הכבישים באשר החוויה לאורך כל אחד מהם היא חוויה עוצמתית אך גם שונה.