אם כבר ביקרתם בלונדון והכרתם את אתריה העיקריים הגיע הזמן לשוב לעיר הגדולה והמיוחדת הזו והפעם לטייל בשכונות ובאתרים מיוחדים בהם מבלים דווקא המקומיים. אחד מהאתרים הייחודיים בלונדון הוא תעלת ריג'נט שבקצה האחד שלה מתחילה בשוק קמדן ואילו הקצה השני היא שכונת פדינגטון בסמוך לקצהו המערבי של רחוב אוקספורד. בתצלום למעלה: ונציה הקטנה תעלת ריג'נט ביום חורפי בנקודת המפגש עם האגם המכונה "ונציה הקטנה" (הצילום באדיבות דורין גולד).
הרעיון לכריית התעלה עלה בשנת 1811 והיזם לכרייתה היה תומאס האמר. לכריית התעלה הוצגו שתי מטרות עיקריות; המטרה הראשונה הייתה לאפשר גישה ממערב לונדון אל הנמל שעל נהר התמזה בחלקה המזרחי של העיר. המטרה השנייה הייתה לאפשר העברת סחורות מהעורף הכפרי של לונדון אל העיר עצמה וזאת כתוצאה מהמהפכה התעשייתית באנגליה שדחפה לגידול בהיקף הייצור ולעלייה בכמות הסחורות ששונעו והובלו. כך קרה שתוך שנה וחצי אחרי שהרעיון הכרייה עלה, כריית התעלה כבר אושרה בפרלמנט הבריטי.
אורך התעלה שנכרתה הוא 8 מייל (כ- 13 ק"מ). בשלב ראשון של הכרייה יצרו שני מדרונות משופעים. בשלב השני העמיקו את האזור הנמוך במרכז ואז מולא החלק התחתון במים. לכריית התעלה ולהפעלתה היה צורך למצוא פתרונות טכניים ששניים מהן היו:
1. לאורך נתיב התעלה היה צורך לכרות מנהרה באורך של כק"מ וברוחב 5.5 מטרים. מנהרה זו צופתה בכ-4 מיליון אריחים למניעת חלחול המים.
2. לפתרון בעיית הפרשי הגובה לאורך התעלה היה צורך להקים תאי ציפה.
עלות כריית התעלה במחירי תחילת המאה ה-20 הייתה כ- 800 אלף לירות שטרלינג.
תעלת ריג'נט עברה שינויים במהלך הזמן. מלכתחילה, נחפרה התעלה במרחב הכפרי אך עם גידול בשטח העירוני של לונדון היא הפכה לחלק מהעיר. בנוסף, עם סלילת מסילות ברזל מסביב העיר לונדון ולתוכה, העברת הסחורות ברכבות הפכה לנוחה ולמהירה יותר. בעקבות הבליץ הגרמני על לונדון בתקופת מלחמת העולם השנייה נוצר חשש לפגיעה בשולי התעלה והצפת מסילות ברזל הסמוכות לה ולכן חלק מדפנות התעלה דופן וגם הוספו קירות מגן.
התוצאה של שינוים אלו הייתה שעם הזמן מרחב התעלה הפך לאתר פעילות אנושית בעיקר של בילוי בשעות הפנאי. לאורך התעלה יש היום אפשרות לשוט הן באופן פרטני והן בספינת תעלה גדולה להובלת קבוצות. בנוסף, לאורך התעלה נסלל שביל הליכה ורבים צועדים או רצים לאורכו.
להגברת התיירות ובילוי בשעות הפנאי הוקם בחלק הסמוך לשכונת פדינגטון אגמון קטן וציורי המכונה בשם "ונציה הקטנה" ובשוליו נפתחו מסעדות ובתי קפה הצופים למים.
הרעיון לכריית התעלה עלה בשנת 1811 והיזם לכרייתה היה תומאס האמר. לכריית התעלה הוצגו שתי מטרות עיקריות; המטרה הראשונה הייתה לאפשר גישה ממערב לונדון אל הנמל שעל נהר התמזה בחלקה המזרחי של העיר. המטרה השנייה הייתה לאפשר העברת סחורות מהעורף הכפרי של לונדון אל העיר עצמה וזאת כתוצאה מהמהפכה התעשייתית באנגליה שדחפה לגידול בהיקף הייצור ולעלייה בכמות הסחורות ששונעו והובלו. כך קרה שתוך שנה וחצי אחרי שהרעיון הכרייה עלה, כריית התעלה כבר אושרה בפרלמנט הבריטי.
אורך התעלה שנכרתה הוא 8 מייל (כ- 13 ק"מ). בשלב ראשון של הכרייה יצרו שני מדרונות משופעים. בשלב השני העמיקו את האזור הנמוך במרכז ואז מולא החלק התחתון במים. לכריית התעלה ולהפעלתה היה צורך למצוא פתרונות טכניים ששניים מהן היו:
1. לאורך נתיב התעלה היה צורך לכרות מנהרה באורך של כק"מ וברוחב 5.5 מטרים. מנהרה זו צופתה בכ-4 מיליון אריחים למניעת חלחול המים.
2. לפתרון בעיית הפרשי הגובה לאורך התעלה היה צורך להקים תאי ציפה.
עלות כריית התעלה במחירי תחילת המאה ה-20 הייתה כ- 800 אלף לירות שטרלינג.
תעלת ריג'נט עברה שינויים במהלך הזמן. מלכתחילה, נחפרה התעלה במרחב הכפרי אך עם גידול בשטח העירוני של לונדון היא הפכה לחלק מהעיר. בנוסף, עם סלילת מסילות ברזל מסביב העיר לונדון ולתוכה, העברת הסחורות ברכבות הפכה לנוחה ולמהירה יותר. בעקבות הבליץ הגרמני על לונדון בתקופת מלחמת העולם השנייה נוצר חשש לפגיעה בשולי התעלה והצפת מסילות ברזל הסמוכות לה ולכן חלק מדפנות התעלה דופן וגם הוספו קירות מגן.
התוצאה של שינוים אלו הייתה שעם הזמן מרחב התעלה הפך לאתר פעילות אנושית בעיקר של בילוי בשעות הפנאי. לאורך התעלה יש היום אפשרות לשוט הן באופן פרטני והן בספינת תעלה גדולה להובלת קבוצות. בנוסף, לאורך התעלה נסלל שביל הליכה ורבים צועדים או רצים לאורכו.
להגברת התיירות ובילוי בשעות הפנאי הוקם בחלק הסמוך לשכונת פדינגטון אגמון קטן וציורי המכונה בשם "ונציה הקטנה" ובשוליו נפתחו מסעדות ובתי קפה הצופים למים.
